ואראנאסי – עיר החיים שאחרי

ואראנאסי היא עיר שמטלטלת לה בין חיים ומוות, בין רוח לחומר, בין טהרה לזוהמה, בין קול שאון לדממה דקה, בין מראות מרתקים למחזות מזעזעים, בין צלצולי פעמונים לצופרי רכבים, בין אורה לחשיכה ובינה לבין עצמה…

וארנסי אינה עוד יעד בהודו – וארנאסי זוהי הודו.

הודו של המון אדם – בליל אנושי של עולי רגל, סוחרים, סגפנים, קבצנים ותיירים ופרות אין מספר המשוטטות להן בנחת, מתעלמות מנחילי האדם והריקשות כאילו לא היו שם כלל.

הודו של כאב ממראות של זקנות בבגדים בלויים היושבות על גרמי מדרגות ומושיטות כוס או צלחת בתקווה לזכות במטבע או שניים.

הודו של כאב ממראות של זקנים וחולים אשר עלו אליה מכל תת היבשת רק כדי למות.

הודו של כאב ממראות של ילדים רכים המנסים למכור חליל או צעצוע, העיקר למכור משהו.

הודו של כאב מפגועי גפיים הזוחלים על המדרכות ומייחלים לחסדי עוברים ושבים.

ואולי כל הכאב הזה נולד מחוסר היכולת שלנו, בני המערב, להכיל ולקבל השקפת עולם שונה לחלוטין משלנו, עולם בו ואראנסי היא עיר של השלמה, עיר של קדושה וכן, אפילו עיר של תקווה.

כן, תקווה:

 כי למות בווארנסי זה להשתחרר ממעגל החיים והמוות,

 כי למות ולהישרף בואראנסי זה להשתחרר מגלגול הנשמות,

 כי סוף החיים  בואראנסי זה השער אל הנירוונה הנכספת.

וכשמסירים לרגע קט את משקפי המערב ומביטים לה בלבן של העין , מגלים עיר שאין דומה לה, עיר של מזמורי תפילה המתנגנים בכל מקום

עיר של מאמינים הטובלים במי הנהר הקדושים ועל פניהם הילה של יראה וקדושה.

עיר של מאמינים העוברים מקבצן לקבצן ומעניקים לו מטבע נכסף.

עיר שאם תביטו על פני המבקרים בה תגלו אורה ושמחה אין סופית.

עיר שבה החיוך גובר על הדמעות, הקדושה גוברת על החול, השירה על הבכי, הטוהר על הלכלוך , השלווה על ההמולה סביב ובעיקר: הרוח על החומר.

עיר שהיא בסימן של חיים – חיים של העבר, חיים של ההווה והחיים שאחרי.